ורטיגו הוא אחד מסרטיו הגדולים ביותר של אלפרד היצ'קוק. מותחן פסיכולוגי זה, שיצא לאקרנים בשנת 1958, ריתק את הקהל בסיפורו המורכב על אובססיה, תשוקה וגאולה. הסרט מתמקד בבלש לשעבר במשטרת סן פרנסיסקו, ג'ון "סקוטי" פרגוסון, שפורש מהכוח ומנסה להמשיך הלאה בחייו. אבל מכר ותיק מגייס את שירותיו כדי לחקור את התנהגותה המוזרה של אשתו, מדלן.
הסרט עוקב אחר סקוטי כשהוא שקוע יותר ויותר בחקירה שלו, מה שמוביל אותו בסופו של דבר למשבר זהות ומושך אותו לסיפור של אובססיה והונאה. לאורך כל הסרט, היצ'קוק משלב באומנות את המציאות הארצית של חיי היומיום עם האלמנטים העל-טבעיים של הסיפור.
צילום הצבע המעולה של הסרט והפסקול זוכה האוסקר יוצרים כמה מהדימויים האיקוניים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, מה שמקשה על השכחה. אבל מעבר לוויזואליה המהממת, ורטיגו מכיל סיפור מרתק שבהחלט עומד במבחן הזמן. עם נושאים של זהות, אובססיה ואהבה, ורטיגו עדיין מהדהד אצל הקהל.
הסרט כולל גם צוות שחקנים אולסטאר, כולל ג'יימס סטיוארט וקים נובאק. הביצועים עמוסי הכימיה של סטיוארט ונובאק של תשוקה וגעגוע מודחקים הם חלק בלתי נפרד מההצלחה של ורטיגו. סקוטי של סטיוארט הוא דמות חביבה אך מלנכולית שפגיעותה מעוררת אהדה מצד הצופים כשהוא מנווט במים העכורים של האובססיה. דמותה של מדלן של נובאק היא חידתית ומפתה – ברגע אחד היא נראית כקורבן חסר אונים וברגע אחר היא הופכת למניפולטורית ערמומית. אנחנו נעשים מושקעים מאוד במערכת היחסים המורכבת שלהם ומזדהים עם סקוטי כשהוא מנסה נואשות להבין את כל זה.
למרות גילו, ורטיגו יש אווירה של רלוונטיות. הוא לוכד את הפחדים, הספקות והחרדות שלנו כאשר אנו מתמודדים עם הזמנים הסוערים שלנו. הוא מציע מקור של נחמה, ומאפשר לנו להתחבר לדמויות שמאבקיהן נראים מוכרים. ורטיגו משמש תזכורת נצחית לכוחו של הקולנוע. הוא הרוויח את מקומו בתולדות הקולנוע וככל הנראה יישאר סרט מבריק ופופולרי מבחינה אמנותית עוד שנים רבות.
אני באופן אישי לא התחברתי לסרט הזה. אחרי שראיתי אותו הרגשתי צורך לשנות אווירה והלכתי לחפש דירות דיסקרטיות במרכז.
